מציאות,דמיון יצירתיות והמצאה 

 את מה שמתחולל בהם ברגעים בהם הם ערניים וחשים שהם נמצאים ב"מציאות".

במרבית המובנים המושג מציאות מתייחס למושגים הקשורים במה ש"אמיתי" לעומת המושג "דמיון" שמתייחס יותר לעולם הפרטי והסובייקטיבי של האדם, בוודאי לאותו חלק באדם שרק לאחד יש גישה אליו ושהוא פעמים רבות "רחוק" מהמציאות, אותו דבר שמכונה "דמיון". מציאות ודמיון פעמים רבות נתפסים כמתארים שני תחומי תפיסה שונים ואף הפוכים, אך זו אינה אלא קונספציה שנובעת מצרכי האדם להגדיר בצורה פשוטה ולהפריד בין מה ש"אמיתי", כביכול למה ש"אינו אמיתי", כביכול.

למרות שלכל אחד מאיתנו עולם תפיסתי שונה ואישי, אנחנו לצורך תקשורת ולצורך התפתחות והבנה יוצרים לעצמנו מושגים מוסכמים שלגביהם קיימת אחידות דעים שהם ה"מציאות". לעומת זאת הדמיון נתפס פעמים רבות כטריטוריה פרטית ולא ציבורית, פחות "מציאותי" דהיינו – פחות מוסכם על כולם, וככזה הוא הופך למשהו שלא קשור למידע, מחקר ואפילו תקשורת בין בני אדם. המדע עוסק בדרך כלל בחקר המציאות, דהיינו – ניסיון להבין כיצד הדברים אותם ניתן לראות או למדוד מתנהגים, מהם חוקי המציאות ומהם החוקים שמאחורי החוקים. לעומת זאת את הדמיון נראה שקשה מאד לחקור, אם בכלל, בטח שלא בכלים המקובלים.

מצד שני, לא אחת קורה שאדם ממציא המצאה חשובה שמתחילה אי שם בדמיון שלו. אולי הוא חולם את זה, אולי הוא מפנטז את זה אולי משהו "מתחבר לו" דווקא כשהוא מפליג לעולם הדמיון שלו ומפסיק "לחשוב" באופן אנליטי ומסודר. נראה שלדמיון יש קשר קרוב ואף חשוב למה שאנחנו מכנים "מציאות". אולי, בעצם, הדמיון הוא חלק בלתי נפרד מהמציאות, חלק שלכל אחד נגישות אישית אליו, חלק שיש בו פחות יכולת להסכים ולהסביר אך עדיין החלק הזה קיים, פועל, משפיע וחשוב מאין כמוהו.

תחומים שהתפתחו בעשרות השנים האחרונות (תופעת ה"סוד", למשל) מדברים על התופעה שבה ניתן להגשים משאלה אם ניתן לדמיין אותה מספיק פעמים ובבהירות גבוהה, עד שלבסוף היא מתגשמת. מי שחווה את זה, ולא מעט כבר התנסו בזה, יודע שהדבר קיים, למרות שקשה מאד להוכיח את דרך פעולתו. כיצד זה דמיון הופך אט אט למציאות? כיצד הפנטזיה האישית של האדם קורמת עור וגידים והופכת לממשית, כזו שניתן לגעת בה, לצלם אותה ולחוש אותה באופן ודאי? כיצד מה שהיה לפני כמה חדשים רחוק מהמציאות ואף בלתי מושג הופך אט אט לחלק בלתי נפרד שקשה לדמיין את החיים בלעדיו?

כבני אדם שחיים בתרבות מערבית טכנולוגית והגיונית אנו מוצאים את עצמנו נדרשים לדבר בהגיון ולומר דברי טעם. במילים אחרות – עלינו להתנהג ולהתבטא באופן שהכל יבינו אותנו אחרת אנחנו הופכים בלתי רלוונטיים. הצורך התרבותי בכך שתהיה אמינות ואף אחידות בכל הנוגע למידע הוביל את האדם לצמצם את הייחוד שלו ולהשתדל לנהוג לפי איך שהרוב נוהגים. הדמיון של האדם מתכווץ פנימה בשקט, בחשאי ומתבטא ברגעים מסוימים, אישיים וחסויים יותר. ככל שאנחנו נותנים יותר כוח למושגים המקובלים כ"מדעיים" או "נכונים" כך אנחנו מורידים מכוחו החשוב והעצום של הדמיון שלנו, וכל זאת על מזבח תשוקתו של האדם למנוע אלמנטים של חוסר ודאות בכל הקשור למציאות אותה הוא מבקש להגדיר.

אנחנו הרי יודעים שהחיים לא פועלים כך, באמת, אך בכל זאת אנחנו חיים במסגרת חברתית עם קודים של התנהגות להם אנחנו מצייתים, בדרך כלל. בסופו של דבר על האדם לחולל שינויים הדרגתיים בתפיסת המציאות שלו, שכן התפיסה הנוכחית מצומצמת ועושה עוול ניכר לתחכומו האמיתי של המוח האנושי. לא חבל להשתמש רק בחצי מוח?

אחד המשפטים שאני אוהב לנסח מחדש בהרצאות שלי הוא – "כדי למצוא עליי להמציא". המשפט הכביכול פרדוכסאלי הזה משקף למעשה תפיסת מציאות רחבה בהרבה מהמקובל, תפיסה שבה אני חי באופן יומיומי ושמשרתת את צרכיי באופן מצוין. התפיסה הזו רואה בפעולה היצירתית הממציאה כפעולה שבעצם מסייעת לאדם לחפור בתוך אדמת המידע שלו ולגלות אוצרות שלא היה מגלה אחרת בשום תהליך הגיוני מסודר. ההמצאה מולידה את המציאות, המילים דומות אך לכאורה הקשר ביניהן רופף. כיצד יתכן שכשאדם ממציא הוא בעצם מגלה את המציאות? האם יתכן שקיימת אופציה למחקר תופעות הטבע בצורה אחרת מזו של התבוננות וניסיונות לייצר נוסחאות שמסבירות את מה שרואים? האם קיימת אופציה למקר אינטואיטיבי ודמיוני יותר, כזה שמגיע מאזורים אחרים של המוח, אך כזה שגם כן יכול לסייע לנו להבין היכן אנו נמצאים, מאיפה באנו ולאן נלך? האם קיים מידע שניתן לחוש אותו למרות שקשה תחילה "להסביר" אותו? מבחינתי אין בכלל שאלה, התשובה ברורה לגמרי למרות שהיישום עדיין בחיתוליו, אם בכלל.

במהלך טיפול בCRBT (טיפול קריאטיבי התנהגותי) נדרשים המטופלים לכתוב. הם משלימים משפטים שונים וגם לעתים מחברים סיפורים או שירים, וזה חלק מהמרכיב היצירתי של הטיפול. פעולות אלה מסייעות הן למטפל והן למטופל לשאוב מידע חיוני ולא מודע לגבי עולמו של המטופל ובעזרתו לנהל את הטיפול וההתערבות. פעמים רבות המטופלים מתקשים להשלים את חלק מהמשפטים וחשים ש"אין להם יותר מה לכתוב". הם כביכול תקועים ולא נותר להם מה להוסיף למרות שהמטפל מבקש מהם להוסיף ולכתוב. אחת הדרכים לדובב אותם להמשיך ולשתף פעולה הוא על ידי המלצה להמציא. אנחנו נאמר למטופל – "זה בסדר אם תכתוב "סתם" דברים. המצא את התשובה שלך, המצא והמשך לכתוב". פעמים רבות פעולת ההמצאה הזו תשחרר את המטופל מזהירות היתר שלו, מחוויית התקיעות ואף תסייע לו לשלוף מידע אמיתי מאד מבחינתו, מידע שחיוני מאד לטיפול וששופך אור על הקשיים לגביהם הגיע לטיפול. ההמצאה פתחה את הדלת למידע שאינו אלא חלק מהמציאות. האדם שהמציא הוא לבסוף האדם שמצא.

החינוך אותו מרבית האנשים קיבלו וזה שילדים עדיין מקבלים אינו מרחיב אופקים בכל הנוגע לשימוש בדמיון ובהמצאה. לכאורה, תפקיד בית הספר להעניק לילד רמה טובה של ידע וכישורים להבנה ולניתוח שישרתו אותו במהלך חייו. לכאורה בית הספר עוזר לילד לפתח כישורים אינטלקטואליים משמעותיים וחשובים. ככל הנראה שמה שמתרחש אכן משרת את המטרה הזו, אך באופן חלקי, באופן שאינו יודע להעריך את חשיבות הדמיון וההמצאה. בצורה הזו היצירתיות וייחודו של הילד מקבלים התייחסות נמוכה יחסית לצורך שילד יבין ויפנים את המוסכמות ואת הכללים הקשורים בחלקו השמאלי בלבד של מוחו ושל המוח של החברה כולה. החינוך הזה משפיע בהמשך והופך לדרך בה אנשים מתקשרים ומתייחסים לידע וליכולתם להשיג ידע. באופן הזה לאינטואיציה כמעט ואין מקום כמו גם לרגשות או לתחושות בכל הנוגע לחקירה ולחיפוש מה שאנחנו נכנה ה"אמת".

המציאות היא ללא ספק עולם ענק בהרבה ממה שנהוג לתאר, ולו מפני שברור שלא יתכן שרק מה שהחלק השמאלי של המוח מבין ומתאר יכול לבטא את כל מה שיש. כאשר אנחנו עושים ציור אינטואיטיבי וכאשר אנחנו מטפחים את הספונטאניות ואת הביטוי הנרחב של הרגשות שלנו, אנחנו מתחילים לייצר סגנון חדש של חשיבה ותפיסת עולם. בהתחלה אנחנו רואים שהיצירה וההמצאה אפשריים אצל כל אחד. בהמשך אנחנו אפילו רואים שזה מרפא, מרגיע, משמח ומעורר. כשנתקדם עוד יותר נגלה שבעצם השימוש באינטואיציה וביצירתיות יכול להוליך אותנו למקום בו אנחנו מבינים יותר, יודעים יותר ומפותחים יותר.

מי שיוצא מנקודת הנחה שלפחות חלק מה"מתקשרים" מביאים בדברם מידע אמין, נכון וחשוב כדאי שיידע לפחות חלק ממנגנוני התקשור. המתקשר המיומן "ממציא" את המידע שזורם דרכו. במילים אחרות – פעולת ההמצאה מחברת אותו לזרם המידע אותו הוא יכול להעביר אל ה"מציאות". אולי, בעצם, ההמצאה אינה אלא גשר בין מציאות אחת, פחות נראית ופחות גלויה ומוסכמת, אל המציאות שבה כולנו נסכים שמחשב הוא מחשב ושצבע ירוק אכן הוא צבע ירוק. דרך אחרת להתבונן בתופעה הזו היא שהעולם שלנו בנוי מתגליות של אנשים, תגליות שהפכו למציאות ולחלק מחיינו, עם הזמן. שוב – המצאה מביאה מידע חדש, מידע שתמיד היה קיים אך לא שמנו לב אליו. מהרגע ש"עלינו" עליו הוא הפך למציאות חיינו המוסכמת.

לסיכום זמני של הנושא הענק הזה – ככל הנראה אנחנו חיים בכמה מישורים של "מציאות". ישנה מציאות שפועלת לפי קודים מסוימים שקשורים לחושים שלנו. כלומר – מה שקיים הוא מה שניתן למדוד. ישנן "מציאויות" אחרות, ביניהן מציאות הרגשות והאינטואיציה, שכולנו או רובנו מכירים בקיומן אך הן לא פועלות באותם קודים של הסכמה כללית למרות שמי שמעמיק וחוקר אותן יכול לגלות לא מעט מוסכמות והישנות של תכונות ומבנים אצל אנשים שונים, בכל הנוגע לאיך מרגישים ואיך פועלים מתוך רגשות. הדמיון הוא ככל הנראה סוג אחר של מציאות, מציאות שמנהלת את חיינו ושחשובה לחיינו, מציאות שכדאי וראוי לגשת אליה, באמצעים של יצירה, אינטואיציה והמצאה, ועל ידי כך להעשיר את החיים, למצוא פתרונות למה שמתקוע ולהפוך לאנשים חכמים יותר, בריאים יותר, שלמים יותר ואף שמחים יותר.

לצפיה בדר' פיינשטיין מדבר עם תלמידיו על מציאות,דמיון יצירתיות והמצאה- לחץ כאן